ריח הבורקס הטרי מילא את הבית בכל שבת בבוקר (אחרי הכל אמא ממוצא טורקי). 
עיניי נפקחו, וכאילו על פי קסם, מצאתי את עצמי יושבת ליד השולחן.
זו הייתה הבדיחה המשפחתית – שירז מתעוררת עם ריח הבורקס של אמא טובה.  
אבל זו לא הייתה בדיחה, זו הייתה האמת לאמיתה.

בבית שלנו, אוכל היה הרבה יותר מסתם ארוחה. הוא היה סמל לאהבה, לדאגה, לשמחה ולמשפחתיות. 
אמא, עם המטבח הטורקי שלה, ואבא אלדד, עם המורשת ההודית והעיראקית, יצרו סימפוניה של טעמים וריחות. 
וסבתא רחל האהובה? 
היא תמיד דאגה שבשישי בצהריים כולנו נהיה סביב השולחן, עם הקובה, החציל המטוגן והחלה הטרייה.

תמיד הייתי תמיד ילדה שמנמנה, אבל בצורה חמודה. עד בגיל 16, הכל השתנה. 
אירוע טראומטי טלטל את עולמי, והאוכל הפך למפלט.
האכילה הרגשית השתלטה עליי, והקילוגרמים החלו להצטבר במהירות מפחידה. 
תוך זמן קצר, מצאתי את עצמי על סף משקל של שלוש ספרות – 99.6 קילו.